התחלתי לעבוד כפיזיותרפיסטית במחלקת טיפול נשמתי נמרץ בבי"ח רמב"ם. המטופלים במחלקה זו מונשמים, מורדמים, חסרי-הכרה או בתהליכי גמילה ממכונת ההנשמה. טיפול הפיזיותרפיה במחלקה כולל גם ביצוע תנועות בכל מפרקי הגוף, הטיפול לוקח זמן...

בין המטופלים היה נער בן 17 שעבר תאונת-דרכים עם פגיעת מוח קשה, הוא היה מחוסר הכרה - "צמח". כשנגשתי לטפל בו כל בוקר מחדש, הצגתי את עצמי, אמרתי איזה יום היום, סיפרתי חדשות, והסברתי מה אני עושה - פשוט דברתי אתו, גם אם לא הגיב.
ה"שיחה" שלי אתו גררה המון הרמת גבות, צחוקים והערות מכל הצוות הרפואי הותיק. "אין לך עם מי לדבר" - כך כל בוקר מחדש, מישהו אחר העיר לי להפסיק, ואני בשלי.. כשהנער נגמל ממכונות ההנשמה, הוא הועבר לשיקום, עדיין במצב תרדמת ואינו מגיב לסביבה.

  
שנה וחצי אחרי.. אני עומדת ומדברת בחדר צוות עם חברות במכון הפיזיותרפיה של ביה"ח ומישהו דופק בדלת. בחור צעיר נכנס, בידיו זר ענק, מסתכל עליי ואומר: "בדיוק עכשיו נכנסתי למכון, שמעתי אותך מדברת ובאתי בעקבות הקול שלך! אני זוכר את הקול שלך כשדיברת איתי, כשהייתי בטיפול נמרץ. כל בוקר חיכיתי לך, לטיפול, השיחה שלך איתי הורידה אותי למטה לחדר.. שמעתי את כל ההתרחשיות והשיחות בחדר, למרות שאמרו לך שאין טעם לדבר וצחקו עלייך, המשכת לדבר אתי.. את היית שם בשבילי.
תודה שלא ויתרת עליי, והמשיכי להיות הפיזיותרפיסטית שאת"
כל הנוכחים היו מצומררים והמומים..

זה קרה לפני כמעט ארבעים שנה כשעוד לא ידעו אז כמה חשוב לדבר, לגעת ולהשמיע מוסיקה לאנשים בתרדמת.

גם היום, דרך הטיפולים שלי אני ממשיכה לנסות ולגעת, להיות שם עבור כל אחת מהמטופלות שלי.